מטפחים את הדור הבא של פורצי הדרך במדע

מרתון תל אביב

כשאני יוצא לריצות ארוכות אני משתדל להתנתק מהעולם. רק אני, המוזיקה והדרך. את המרחק שאני הולך לרוץ אני כבר מחליט מראש, הרגליים נותנות את הקצב הקבוע, ובראש אני משתדל להתעסק בריצה עצמה, לא חושב על דברים מסביב, מדי פעם מבט לשעון לראות מה מצב הדופק, צריך למצות את הריצה עד הסוף. בהתחלת הריצה תמיד קשה, הגוף לא מבין מה קורה, מנסה להתאקלם בסיטואציה המוזרה. לאט לאט הגוף מסתגל ומתחיל לעבוד על אוטומט, הדופק יורד לדופק המתוכנן לריצה, וההרגשה היא שאני בכיוון הנכון. לעיתים קרובות יש דברים שמקשים על הריצה: שמש, גשם, רוח, או הטעות לאכול חומוס בצהריים. לקראת סוף הריצה הקושי הגופני חוזר, שורף קצת ברגליים, והגוף חייב קצת דלק כדי להמשיך לעבוד.  הראש לעומת הגוף, מגיע לשיא ובקילומטרים האחרונים לכל ריצה אפשר לשים לב מי מנצח הפעם, הראש כשאני מסיים את הריצה בספרינט, או הגוף ובסוף הריצה כבר מתחילים להאט את הקצב, גם אם זה לא מה שתכננתי. רק בסוף הריצה אני חוזר קצת לעולם, נושם כמו שצריך וחוזר לחשוב על דברים שלא קשורים לריצה. 

פתאום עכשיו בתחילת חודש מרץ, התחילו לי מחשבות על דברים שלא קשורים ללימודים, מלא זמן לא ראיתי את החברים, איפה הפאבים בתל אביב שכולם מדברים עליהם? ואיך בכלל כבר הגיע חודש מרץ???

ורק עכשיו נפל האסימון, באוקטובר התחלתי מרתון שנקרא סמסטר א' בהנדסת חשמל, התרכזתי רק בזה ולא ראיתי שוב דבר אחר בחודשים האחרונים. לקח זמן להסתגל ללימודים, באמצע הדברים נראו די מאוזנים, מדי פעם מבט לציונים לראות מה המצב, ולקראת הסוף נהיה שוב קשה, וכנראה שהראש הפסיד כי נשארתי בלי אוויר.  

אחרי ריצות ארוכות אני אוהב לשבת על הדשא להסדיר נשימה, למתוח את הגוף וללכת לנוח. במרתון שנקרא הנדסת חשמל רצתי עכשיו רק את המקטע הראשון, הרוב עוד לפני, זה הזמן לשתות קצת ג'ל איזוטוני, להכניס לגוף קצת אנרגיה, לנשום עמוק, והלאה לסמסטר ב'.


בקמפוס

לקחת צעד אחורה ולהבין כמה אני בר מזל

לקחת צעד אחורה ולהבין כמה אני בר מזל

אוניברסיטת בר - אילן

אוניברסיטת בר - אילן

מקצועות הנכללים במלגה כימיה פיזיקה מתמטיקה מדעי המחשב ביופיסיקה הנדסת...